תאגידי מים וביוב

חברות ממשלתיות

  • רקע
  • דגם הפרטה
  • פיקוח
  • המצב הנוכחי
  • יתרונות וחסרונות
משק המים בישראל נמצא זה עשרות שנים במשבר גדול המתבטא בהידלדלות מקורות המים. המשבר אינו נובע רק מירידה בכמות המשקעים או מעלייה בהיקף האוכלוסייה, אלא במידה רבה גם מארגון כושל של משק המים.

מאז חקיקתו של חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 מתבצע בישראל ארגון מחדש של משק המים על ידי הקמת תאגידי מים. החוק קובע כי עד שנת 2007 על הרשויות המקומיות להקים תאגידים עירוניים לשירותי מים וביוב, אשר יהיו ממונים על משק המים והביוב העירוני ועל תפעולו. החוק מבקש להבטיח כי משק המים ינוהל כמשק סגור, כלומר שההכנסות ממתן שירותי הספקת המים והביוב יושקעו במערכות המים והביוב ובהפעלתן. מטרת החוק היא להנהיג ניהול עסקי, מקצועי ויעיל של מערכות המים והביוב ברשויות המקומיות, לעודד חיסכון במים ושמירה על מקורות המים ולעודד תחרות במתן השירותים לצרכנים. נוסף על כך, החוק מאפשר גיוס הון להשקעות במשק המים והביוב.

כך, למשל, תאגיד מי אביבים מספק שירותים לתושבי תל-אביב–יפו, תאגיד מיתב מספק שירותים בפתח תקוה, אלעד וכפר ברא, ותאגיד יובלים מספק שירותים באשדוד. בינואר 2007, בעקבות החלטת ממשלה בדבר הקמת רשות המים מאוגוסט 2005 וחוק ההסדרים 2006, הפכה נציבות המים לרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: רשות המים). הרשות כפופה למשרד התשתיות, ואמורה לפקח על משק המים בישראל ולרכז את הסמכויות בידי גורם ממשלתי ומקצועי. בין שאר תפקידיה, רשות המים ממונה על בקרה ופיקוח על העלויות של תאגידים. על קביעת הכללים לחישוב עלות המים ממונה מועצת רשות המים.

עקב השינויים באופן הניהול והרפורמה במשק המים והביוב חל ייקור בתעריפי המים והביוב באופן מדורג (התעריפים אינם מחייבים את אישור הכנסת, והם אושרו במועצת רשות המים): ב-1 בינואר 2010 התייקרו תעריפי המים והביוב ב-25% בממוצע, ב-1 ביולי 2010 התייקרו תעריפים אלה ב-5% בממוצע (מלכתחילה היו אמורים לעלות בכ-15%, אך בפועל, בעקבות ירידת מחיר החשמל, התייקרו בכ-5%), וב-1 בינואר 2011 הייתה התייקרות של 2% בממוצע. אפשר להצביע על שלושה מרכיבים לקשר שבין הרפורמה לייקור התעריפים: ראשית, נוסף על העובדה שתאגידים פועלים למטרת רווח, עלויות התפעול שלהם גבוהות יותר; שנית, רשות מקומית היא מלכ"ר ולכן אינה גובה מע"מ, אך על התאגיד לגבות מע"מ ופירוש הדבר התייקרות של 16% במחיר המים; שלישית, ב-1 בינואר 2010 בוטלו היטלי הפיתוח למים ולביוב ברשויות שבהן הוקמו תאגידים. משמעות הביטול היא הכללת עלויות הפיתוח והאחזקה של תשתיות המים והביוב בתעריפי הצריכה. אפשר לטעון שזו התייעלות שהביאה לידי כך שעל הצרכנים הושת המחיר הריאלי של עלות המים, אך העובדה שההתייעלות נעשית על חשבון הצרכנים ושאין הוכחות לשיפור בטיב השירות עומדת בעינה.

בינואר 2010 פעלו בישראל 45 תאגידים מורשים – 37 מהם בתפקוד מלא ושמונה נמצאים בתהליכי התארגנות. תאגידים נוספים נמצאים בתהליכי תכנון. כאמור, תעריפי המים התייקרו  פעם נוספת בכ-2% בינואר 2011, אך חברת מקורות ביקשה העלאה של 3% בגין עלויות הפקה גבוהות. ב-24 באוקטובר 2010 התקבלה החלטת ממשלה בדבר עקרונות לניהול משק המים בישראל העוסקת בייעול השימוש במים, שמירה על מקורות המים מפני השחתה וזיהום, ייעול תהליך הקמתן של תשתיות מים וביוב ותוכנית אב למשק המים.

בראשית 2011 הוקם צוות משותף לבחינת ההתאמות הנדרשות ביחסי השלטון המקומי ותאגידי המים. לאחר שהצוות הגיש את המלצותיו לראש הממשלה נוסח הסכם ברוח ההמלצות, וב-27 ביולי 2011 נחתם ההסכם במעמד שר האוצר ואושר בהחלטת ממשלה ("הסכם הביוב והמים – ועדת ניסן"). ההסכם עוצר למעשה את תהליך ההפרטה שהחל עם הקמת תאגידי המים. בהסכם נקבע שכל רשות מקומית שעדיין לא הקימה תאגיד מים, תקים חברה עירונית לניהול משק המים. ראש הרשות המקומית יוכל לכהן בתפקיד יו"ר החברה; נושאי משרה אחרים ברשות יוכלו לשמש דירקטורים; עובדי מחלקת המים ברשות יעברו לעבוד בחברה לפרק זמן של עד עשר שנים; והחברה תשתמש במערכת הגבייה של הרשות המקומית ובמערך המכרזים שלה. זאת ועוד, מאחר שמדובר בחברה עירונית ולא בתאגיד פרטי היא לא תחויב במס חברות, במס על דיבידנד ובמס על ריבית הלוואות בעלים.

לפי המלצות ועדת ניסן, הרשויות המקומיות הן בעלות המניות בתאגיד וראשיהן או נציגיהן הם חברי הדירקטוריון והאספה הכללית של התאגידים. שינוי זה העמיד את הרשויות במצב טוב פחות מן המצב שהיה לפני הקמת התאגידים, שבו הן היו בעלות השליטה בניהול משק המים והביוב. הסמכויות בניהול משק המים, שהיו בידיהן בעבר, הועברו לגוף הנמצא בפיקוח ממשלתי. אמנם התאגיד פועל בתחום שיפוטן ומיישם את חוקי העזר שלהן, אך הוא פועל כגוף כלכלי ומקצועי נפרד מבחינה ניהולית.

אף שהשליטה בתחום המים לא חזרה לידי הרשויות המקומיות, בכל זאת ניתנה להן אפשרות גדולה יותר לפקח על הנעשה בתאגידי המים, ובכך ליישם את המלצות ועדת ניסן: מצד אחד לאפשר גמישות מסוימת בשיתופי הפעולה בין הרשות המקומית לתאגיד המים והביוב הפועל בתחומה, ומצד אחר להציב מגבלות שיבטיחו שלא תהיה פגיעה בעצמאות המקצועית של התאגיד, ביכולתו להפעיל את משק המים והביוב כמשק כספים סגור, ובמילוי חובותיו על פי חוק.

בעקבות המלצות של גופים שונים הועבר בחוק ההסדרים 2013 תיקון מספר 6 לחוק תאגידי מים וביוב, המחייב רשויות להתאגד בתאגידי מים משותפים. משרד האוצר הציע לצמצם את מספר תאגידי המים מ-55 תאגידים לכ-13, כדי לייעל את ניהול תאגידי המים לנוכח ביקורת על מינויים רבים וניהול יקר בתאגידים הקיימים. לפי התוכנית, תאגידי המים ימוזגו לכ-13 תאגידים אזוריים בתוך שנה מיום ההחלטה. לפי הערכות של האוצר, המהלך יחסוך למשק כ-500 מיליון ש"ח בשנה, ויאפשר להפחית את תעריף המים לציבור.

 התאגידים פועלים כחברות עירוניות-ציבוריות, ועליהם להתנהל כיחידות כלכליות. השאלה אם בעתיד קיימת כוונה להפריט את התאגידים אינה זוכה לתשובה חד-משמעית. מבנה ההתאגדות הנוכחי של תאגידי המים מאפשר למכור את הבעלות עליהם בלא צורך בשינויים מבניים. כך למשל, תאגיד מי אביבים, שהוקם ב-2010, אינו חברה עירונית אלא חברה פרטית בבעלותה של עיריית תל-אביב–יפו. לפי החוק מצב זה מאפשר להפריט את התאגיד בתוך שלוש שנים מיום הקמתו.

 

 רשות המים היא הגוף הממשלתי הממונה על קביעת מדיניות משק המים, על ההחלטות בעניין הפקת המים, על מתן רישיונות להפקת מים ולטיהור מים, ועל פיקוח ובקרה על העלויות של תאגידים. עם זאת, הסמכויות, האחריות והפיקוח במשק המים נמצאים בידי גופים רבים אחרים. על איכות המים אחראים משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה וחברת מקורות. על הפקת המים ממונים חברת מקורות, רשות המים, תאגידי מים, אגודות מים פרטיות ומשרד החקלאות. למשרד האוצר השפעה גדולה על הפניית תקציבים למפעלי המים. על הולכת המים ממונה בעיקר חברת מקורות, והרשויות המקומיות ותאגידי המים בתחומיהן. על הקצאת המים ממונים רשות המים, משרד החקלאות, משרד התשתיות, הרשויות המקומיות ותאגידי המים. משרד החקלאות, בשיתוף משרד התשתיות, ממונה על קביעת מכסות המים לחקלאות. עיקר אחריותם של משרד הפנים והרשויות המקומיות היא לפרויקטים בתחום הביוב.

 

בשנת 2013, בעקבות ביקורת חריפה של מבקר המדינה והמלצתו לבחון הקמת תאגידים אזוריים (עמ' 789), התקבל תיקון לחוק התאגידים ולפיו על תאגידים עירוניים להתאגד לתאגידים אזוריים (סעיפים 6ג–6ה לחוק). משרד האוצר ניסח רשימה אשר תוביל לצמצום מספר התאגידים מ-55 ל-15. לפי משרד האוצר, המהלך יחסוך למשק כ-500 מיליון ש"ח ויאפשר הפחתת מחיר החשמל ב-5%. בעקבות לחצים מצד הרשויות המקומיות הודיע שר האוצר יאיר לפיד בתחילת שנת 2014 על דחייה של חצי שנה במועד הכניסה לתוקף של חובת המעבר לתאגידים אזוריים. בשנת 2015 נותרו 28 רשויות אשר טרם עברו למודל התאגידי, בניגוד לסעיף 6א לחוק.

באוקטובר 2014 הגישה את המלצותיה הוועדה המייעצת להסדרת רגולציה כלכלית ארוכת טווח למשק המים (וועדת בלינקוב). המלצות הוועדה כללו תיקוני חקיקה, רפורמה בהיטלי ההפקה שמשלמים כל מפיקי המים, החזרת השליטה של מקורות בחברת מפא"ר ועוד. עיקר ההתנגדות להמלצות באה מכיוון חברת מקורות אשר נדרשה לעבור תהליך התייעלות. אימוץ כלל ההמלצות, כך קבעה הוועדה, צפוי להוביל להפחתת תעריפי המים בשיעור של כ-7%-8%.

בדצמבר 2014 הגישה את המלצותיה וועדה בינמשרדית בראשות מנכ"לית משרד האנרגיה והמים וראש אגף תקציבים, שכונסה בנוגע להמשך המדיניות הממשלתית במשק המים. הוועדה המליצה, שוב, לבטל את מרבית תאגידי המים שעדיין עמדו על 55. כמו כן הומלצה הלאמה חלקית כאשר במקום התאגידים שייסגרו תוקם חברה ממשלתית שתנהל את משקי המים העירוניים, תתחזק תשתיות באופן שוטף ותהיה אמונה על אספקת שירות לצרכנים. מהלך זה צפוי להוריד את תעריפי המים בכ-9%. בתוך כך פורסם כי במהלך שנת 2014 ירדו תעריפי המים בכ-5%, ובינואר 2015 ירדו התעריפים ב-10% נוספים.

נכון לינואר 2016, המלצותיהן של שתי הוועדות טרם יושמו בפועל, כאשר כל שחקן במשק המים מאשים שחקן אחר.

באוגוסט 2015 דירגה רשות המים את 55 התאגידים על בסיס קריטריונים שונים, ביניהם בעיקר שירות צרכנים, עלויות תפעול וביטחון מים, ומצאה כי חמישה מהם קיבלו ציון נכשל: אל עין, ימים, מעיינות המשולש, מעיינות השרון ונווה מדבר.

בינואר 2016 ירדו תעריפי המים ב-3%. בתוך כך טען יו"ר פורום תאגידי המים, בדומה לדוח וועדת בלינקוב, כי מחירי המים הגבוהים אינם נובעים מהתאגידים אלא מחברת מקורות הממשלתית, שאיננה יעילה ושמתבזבזים בה כספים לשווא.

בדצמבר 2016 עבר בקריאה טרומית תיקון לחוק תאגידי מים וביוב אשר מקבל חלק מהלצות הוועדה הבינמשרדית ומגביל את מספר תאגידי המים האזוריים ל-11. התיקון מציע שהדבר ייעשה עד לסוף שנת 2017, ואולם חקיקת החוק מאז לא התקדמה ולא ידוע אם תאריך זה יישמר.

נכון למאי 2017 אין חדש בנושא.

 

יתרונות
1. הרשויות המקומיות לא השקיעו בתשתיות, ולא הפנו למטרה זו את מלוא כספי האגרות שהן גבו על שירותי המים והביוב. הדבר פגע בעיקר ביישובים החלשים.
2. חוק תאגידי המים נועד לשפר ולייעל את ניהול משק המים בישראל ולטפל בגירעון בהשקעות ובבזבוז המים (דליפות בשל תשתית רעועה, למשל). זאת על בסיס ההנחה שבניגוד לרשויות המקומיות, תאגידי המים ינהלו ביעילות את משק המים כמשק סגור, ולכן הכנסותיהם מצריכת המים יניבו את ההשקעות הנדרשות במערכות המים המקומיות.

3. הטענה היא כי תאגידי המים יעילים יותר ומקצועיים יותר מהרשויות ומהחברות הממשלתיות בניהול, הובלה והפקת המים שבאחריותם.

4. לפי דוחות של רשות המים, המעבר למודל של תאגידים הביא לשיפור בתחומים רבים, ובעיקר להגדלת ההשקעות בתשתיות משק המים העירוני ולהקטנת פחת המים. הגדלת ההשקעות גם הסירה חסמי דיור בענף הבנייה, על- ידי השקעות בהקמת מתקני טיפול בשפכים ובתשתיות עירוניות נדרשות.

חסרונות
1. מדוחות תאגידי המים עולה כי בתוך שנה הן הפכו מחברות שספגו הפסדים כבדים לחברות רווחיות ביותר במשק. לדוגמה, תאגיד מי שבע, המספק מים לבאר שבע, דיווח כי עבר מהפסד של כ-2.9 מיליון ש"ח ברבעון הראשון של 2009 לרווח של כ-3.34 מיליון ש"ח ברבעון הראשון של 2010, ואילו תאגיד הגיחון, המספק מים לירושלים, דיווח על רווח של כעשרים מיליון ש"ח.
2. מדוח מבקר המדינה עולה כי בניגוד להגיון ההפרדה בין העיריות לבין תאגידי המים, חלק מהכספים אשר נגבו משמשים למטרות מוניציפליות שאינן קשורות למים וביוב. המבקר גם הצביע על היעדר שקיפות בתחום זה, שכן היקף הכספים האמורים אינו ידוע.
3. בהערכה ראשונית, התאגידים אמורים להרוויח יותר ככל שצריכת המים גוברת, דבר המנוגד להיגיון של חיסכון במים. אמנם היגיון זה תקף במידה רבה גם לאופן ניהול משק המים על ידי העיריות, אך אלו אינן עסק למטרת רווח.
4. לצד ייקור מחירי המים דווח על תלונות רבות של צרכנים על חשבונות מים מנופחים ועל מדיניות תמחור בעייתית, שחלקה מגובה בחוק. לדוגמה, החוק קובע כי הצרכן מחויב בתשלום מינימום בעבור שלושה קוב לחודשיים, אפילו אם צרך כמות קטנה יותר. מעבר לפגיעה בצרכנים, חיוב המינימום מנוגד להיגיון של חיסכון במים, שכן הוא מהווה תמריץ שלילי לצרכנים שלא לבזבז יותר מצורכיהם. התאגידים מצדם טוענים כי הם גובים מחיר המשקף את העלות האמתית של המים ושל התשתיות הנדרשות.
5. רווחי תאגידי המים מצביעים על כך שהמים – מצרך בסיסי וחיוני שהביקוש לו אינו גמיש מתחת לסף מסוים – הולכים והופכים ממשאב לאומי לסחורה. מגמת מסחור המים עתידה להתעצם עם הפרטתם העתידית של תאגידי המים לחברות עסקיות. כבר עכשיו מחירי המים והביוב בכמה מקומות בפריפריה גבוהים יותר ממחירם במרכז הארץ. מרכז השלטון המקומי מתנגד לרפורמה בטענה שלמחיר אחיד למים בכל רחבי הארץ יש ערך חברתי ממדרגה ראשונה, כל שכן לנוכח העובדה שהמדינה מבקשת לעודד פריסת אוכלוסייה.

 

טעינו? שכחנו? כדאי שנדע? דווחו לנו

תגובות

השאירו תגובה

Share on Google+Share on FacebookEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on LinkedIn

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

Scroll To Top
נגישות
סגור סרגל הנגשה