פרויקט הגז הטבעי

הלאמות

  • רקע
  • מודל הפרטה
  • פיקוח
  • המצב הנוכחי
  • יתרונות וחסרונות
רקע

פעולות למציאת נפט בישראל החלו כבר בימי המנדט הבריטי, אך ללא תוצאות. לאחר קום המדינה נחקק חוק הנפט (1952)  והוקמו מספר חברות לחיפושי נפט כמו חברת הנפט הלאומית (חנ"ל), חברת חיפושי נפט והשקעות (חנ"ה),  לפידות חברת מחפשי נפט לישראל, נפטא חברה ישראלית לנפט ועוד, וכן מוסדות ממשלתיים אשר סיפקו תמיכה מקצועית לפעילויות, ובראשם המכון הגיאופיסי אשר מבצע סקרים מגנטומטריים וסיסמיים, והמכון הגיאולוגי אשר מספק שירותי מעבדה.

קידוחים למציאת נפט וגז החלו בשנת 1953, ובשנת 1955 התגלה לראשונה נפט בשדה "חלץ" בנגב הצפוני. בכל שנות קיומו, הניב שדה חלץ 17.2 מיליון חביות, כמות שהינה זניחה ביחס לצריכה הלאומית, אבל בעלת שווי של כ-600 מיליון דולר במונחים נוכחיים. בשנת 1957 נמצא נפט גם בקידוחים "ברור" ו"כוכב" שבאותו אזור. מאז ועד 1999 בוצעו בישראל יותר מ-500 קידוחי נפט וגז ביבשה ובים, בעיקר ע"י ארבע חברות הנפט הממשלתיות עד שפורקו או הופרטו במהלך שנות ה-80 וה-90. כמעט כל הקידוחים לא הניבו תגליות מסחריות. בשנים 1958–1961 התגלו מספר שדות גז קטנים בדרום מדבר יהודה, אך גם כמויות הגז הנמוכות שהופקו מהם הידלדלו עם השנים.

הפרטת חברות חיפושי הנפט והגז הממשלתיות

בשנות ה-80 של המאה הקודמת החלו בהפרטת חברות חיפושי הנפט והגז.  ההפרטה התבצעה למרות אזהרות גיאולוגים בכירים שההפרטה תגרום לאיבוד הידע בתחום חיפושי הנפט והגז שבידי הממשלה ולאובדן מאגר מידע בשווי שנאמד במאות מיליוני שקלים, שיסכן את האינטרסים העתידיים של ישראל בתחום חיפושי הנפט ופיתוח תשתיות המים והמחצבים. פרופ' עקיבא פלכסר מהיחידה לגיאופיסיקה בטכניון, אמר בסוף שנות ה-90 שהפרטת חנ"ל היא "המחדל של המדינה" וטען כי מדובר בהחלטה אידיאולוגית של הממשלה. אזהרות אלו נפלו על אזניים ערלות, ההפרטה המשיכה וכתוצאה ממנה המדינה עומדת כיום בפני שוקת שבורה בתחום הידע בנושא, וכמעט ואין ביכולתה להתמודד עם תאגידי הגז.

גילוי מאגרי הגז הטבעי

עד סוף המאה העשרים לא נמצא גז טבעי רב בישראל. בשנת 1999 התגלה מול חופי אשקלון מאגר נועה, ובו כמות מסחרית של גז. המאגר נמצא בבעלות חברת נוֹבּל אנרג'י האמריקנית ושותפות ים תטיס, שבבעלות דלק קידוחים ואבנר חיפושי נפט (קבוצת תשובה). בשנת 2000 התגלה מאגר מרי בי (Mary B) הנקרא גם ים תטיס, שהכיל כ-32 מיליארד מטר מעוקב (32 BCM) של גז טבעי. בשנת 2004 החלה חברת החשמל להשתמש בגז טבעי ממאגר מרי בי בכמה מתחנות הכוח שלה במקום המזוט ששימש בעבר. כיום כ-50% מתפוקת החשמל בישראל משתמשת בגז טבעי. ב-18 בינואר 2009 הודיעו השותפות אבנר חיפושי נפט, דלק קידוחים וישראמקו שבקידוח "תמר 1" נמצאו שלושה מאגרים מול חופי חיפה. כמות הגז ב"תמר" מוערכת כיום ביותר מ-300 מיליארד מטר מעוקב (300 BCM)‏. להשוואה, צריכת הגז הטבעי בישראל ב-2013 הסתכמה בכשבעה BCM, והגיעה לכ-7.7 BCM ב-2014. במרץ 2009 התגלה מול חופי חדרה מאגר נוסף, דלית 1. ביוני 2010 התגלה שדה הגז הענק לווייתן והוא שדה הגז הגדול ביותר במימי הים התיכון והגדול ביותר בעולם שהתגלה במים עמוקים בעשור הראשון של המאה ה-21. ביולי הוערכו העתודות בלווייתן בכ-620 BCM. סך עתודות הגז של ישראל, לפי "האומדן הטוב ביותר" (Best Estimate)  מסתכמות כיום בכאלף BCM.

גילויים חשובים אלו של גז טבעי הובילו לחשיבה מחודשת בדבר השלכותיהם הפיסקליות על המשק הישראלי. מאז שנחקק חוק הנפט התשי"ב-1952, לא נעשה תיקון לחוק בנוגע לגובה התמלוגים (12.5%), לעלות אחזקת משאבי טבע ולעניינים אחרים הקשורים לכך. ההרגשה הייתה שהתגלה אוצר בחצר האחורית של מדינת ישראל, ואם לא ייעשה דבר הוא יישאר בכיסי המשקיעים הפרטיים והמוסדיים שמאחורי קידוחי הנפט, ומדינת ישראל והציבור לא ירוויחו ממנו כלל ואף ייחשפו ל"מחלה ההולנדית". לפיכך ב-12 באפריל 2010 הוקמה ועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי לבחינת היקף הרווחים הצפויים מגילוי הגז הטבעי. הוועדה קבעה כי המדינה והציבור כמעט אינם זוכים לגמול המשקף את בעלות הציבור על אוצרות הטבע, וכי זוהי מערכת רגרסיבית ששוחקת את חלקה של המדינה ברווחים ככל שהמיזם נעשה רווחי יותר. בתחום הגז, טען ששינסקי, המשקיעים קיבלו זיכיונות לחיפושי נפט וגז ללא תמורה.

הוועדה המליצה בין השאר על הפעולות האלה: השארת שיעור התמלוגים ללא שינוי; ביטול ניכוי האזילה – הטבת מס שהמדינה מעניקה למשקיעים, שעיקרה הקטנה ניכרת של ההכנסות החייבות במס; הנהגת היטל פרוגרסיבי של בין 20% ל-50%, בהתאם ליחס בין ההכנסות וההוצאות של המשקיעים; הכרה בפחת מואץ בשיעור 10% לעלויות שנצברו בפיתוח הפעילות (להוציא השקעות שיימשכו עד 2013, שלהן שיעור פחת של עד 15%) ועוד. ב-18 בינואר 2011 אימצה הממשלה את המלצות ועדת ששינסקי, ובכך הגדילה את הכנסות הממשלה מהפקת גז טבעי. ב-10 באפריל 2011 אושרה הצעת חוק מיסוי רווחי נפט, התשע"א-2011, המעגנת חלק מהמלצות הוועדה בחוק.

אפשר אפוא לסכם ולומר כי עד שנת 2011 נמסרו משאבי הגז הטבעי למשקיעים במתנה, ללא תמורה. בשנת 2011 בוצעה מעין הלאמה חלקית, בצורת תיקון שבו הועברו חלק מרווחי היתר של המשקיעים לממשלה באמצעות שינוי במבנה המס. המצדדים במהלך טוענים שיתאפשר בכך שיתוף הציבור ברווחים שמניבות התגליות של משאב טבע השייך לציבור. עוד מאפשר המהלך בחינה ארוכת טווח של משק הגז בישראל מתוך שיתוף פעולה בין-משרדי, והוא פותח פתח לאפשרות של ייצוא גז טבעי מישראל. המתנגדים למהלך, לעומת זאת, חוששים כי הירידה הצפויה ברווחי היזמים עלולה לפגוע בתמריץ שלהם להמשיך ולהשקיע בתחום, והמפסידים העיקריים יהיו בסופו של דבר המדינה והציבור. באוקטובר 2011 מינו ראש הממשלה ושר האנרגיה והמים ועדה בין-משרדית לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל. בראש הוועדה עמד שאול צמח, מנכ"ל משרד האנרגיה והמים (להלן ועדת צמח). על אף המנדט הרחב שניתן לוועדה לבחינה מקפת של משק הגז, במוקד עבודתה ניצבה סוגיה מצומצמת יותר והיא האפשרות לייצא גז טבעי מתגליות הגז שלחופי ישראל.

באפריל 2012 הגישה הוועדה המלצות ביניים, ולפיהן על הממשלה לאפשר ייצוא של גז טבעי בהיקף של 50%–100% מהיצע הגז של ישראל, לאחר שיסופק מלוא הביקוש לגז טבעי בשוק המקומי. הנימוק העיקרי להמלצותיה הוא כי הגדלה מידית של רווחיהם של בעלי הרשיונות תיצור בעבורם תמריץ לפתח את התגליות ולהמשיך בחיפושים של שדות גז נוספים לחופי ישראל. בלי תמריץ זה, סבורה הוועדה, יימנעו המשקיעים מלהמשיך בפיתוח ובחיפושים, והדבר יפגע בכלכלה ובביטחון האנרגטי של מדינת ישראל. ועדת צמח חישבה את היקף הגז שיש להבטיח למשק המקומי כדי שיספיק ל-25 שנה, וקבעה את היקף היצוא ל-53% מעתודות הגז של ישראל. הוועדה טענה שהייצוא נחוץ לצורך עידוד היזמים לחפש מאגרי גז חדשים ולפתח את המאגרים הקיימים.

בהחלטת ממשלה מיוני 2013 נקבע כי יש להגדיל את כמות הגז שיישמר למשק הישראלי מ-450 מיליארד מטר מעוקב, שעליהם המליצה ועדת צמח, ל-540 מיליארד מטר מעוקב. עם זאת, מהמכסה של 540 מיליארד מטר מעוקב יוכלו ראש הממשלה ושר האנרגיה לאשר מכירת גז לירדן. על פי החלטת הממשלה, כמות הגז שתותר לייצוא תנוע בין 260 מיליארד מטר מעוקב (על פי הערכת הכמות השמרנית של ועדת צמח) ל-360 מיליארד מטר מעוקב (על פי הערכת כמות אופטימית יותר). על פי הערכת הכמות האופטימית, 60% מהגז יישמר לצורכי המשק הישראלי ו-40% יימכר לחו"ל, בשינוי מהמלצות ועדת צמח.

על פי חוק הנפט, לשר האנרגיה הסמכות לקבל את ההחלטה בנוגע לייצוא. בהתאם לפרשנות לחוק הנפט, ביקשו ראש הממשלה, שר האוצר ושר האנרגיה לאשר את ההחלטה בממשלה בלבד ולהימנע מדיון במליאת הכנסת. ב-24 ביוני 2013 הוגשה עתירה לבג"ץ. את העתירה הגישו המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, הפורום הישראלי לאנרגיה, העמותה לכלכלה בת קיימא וארבעה חברי כנסת שהצטרפו כעותרים: שלי יחימוביץ' (עבודה), ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו), אבישי ברוורמן (העבודה) ומשה גפני (יהדות התורה). העתירה ביקשה להעלות את ההכרעה בסוגיית ייצוא הגז להכרעת הכנסת. ב-20 באוקטובר 2013 התכנס בג"ץ לדיון בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ולמחרת דחה את העתירה ופסק כי ההחלטה על שיעור ייצוא הגז היא בסמכותה של הממשלה, וכי אין היא מחויבת להעביר את ההחלטה לאישור הכנסת.

מונופול הגז

בספטמבר 2007 נחתם הסכם בין רציו והשותפות דלק קידוחים ואבנר, לפיו תעביר רציו לדלק ואבנר 70% מהזכויות שלה בהיתר "רציו-ים" בו יתגלה בהמשך מאגר הגז "לווייתן". בינואר 2008 צורפה לשותפות גם נובל אנרג'י. דלק, אבנר, רציו ונובל לא פנו לממונה על ההגבלים העסקיים דאז, רונית קן, כדי לקבל אישור אישור להעברת הזכויות, ולכן הממונה לא עשתה דבר בנידון. שותפות "לווייתן" אף לא ביקשו לפני הקידוח פטור מהכרזה על הסדר כובל, שהיה מאפשר להן לשתף פעולה בפיתוח המאגר ובשיווק הגז שבו. השותפות של מאגר "תמר" הגישה בקשה כזאת, שאושרה ב–2006 על ידי הרשות להגבלים עסקיים.

באפריל 2011 מונה פרופ' דייויד גילה לממונה על ההגבלים העסקיים. בספטמבר 2011 הודיע גילה כי הוא "שוקל להכריז על דלק כמונופולין באספקת גז טבעי ועל קיומו של הסדר כובל בין דלק, אבנר, נובל ורציו במסגרת מיזם 'לווייתן' ". החברות האמורות הוזמנו להשמיע את טענותיהן והתייחסותן לפני הממונה על הגבלים עסקיים במסגרת הליך שימוע. ב-13 לנובמבר 2012, הכריז גילה על השותפות במאגר הגז "תמר" כבעלות מונופולין בתחום אספקת הגז הטבעי. המשמעות היא שהאיסורים וההוראות שחלים על בעל מונופולין מכוח החוק חלים גם על כל שותפה, כולל במסגרת פעילותה במאגרי גז שאינם "תמר", כמו מאגר "לווייתן". בעקבות זאת התנהל משא ומתן בין הרשות להגבלים עסקיים לבין נובל אנרג'י ודלק כדי להגיע להסדר מוסכם. במרץ 2013 פרסם הממונה על ההגבלים העסקיים הודעה על כוונה להגיש צו מוסכם לאישור בית המשפט על רקע כניסתן של דלק ונובל ל"לווייתן" במקביל לאחזקתן במאגר הגז הטבעי "תמר" ובנכסי גז אחרים. טיוטת הצו המוסכם קבעה, בין היתר, כי דלק ונובל יחויבו למכור לצד שלישי שאינו קשור למי מהן את מאגרי הגז הטבעי "כריש" ו"תנין", כולל זכויות הנפט במאגרים.

עד 2011 – הפרטת משאבי הגז הנוזלי במתנה; מ-2011 – שינוי מבנה המס. עד אימוץ מסקנות ששינסקי לא שולמה תמורה כלשהי מראש עבור רשיונות חיפוש ומשאבי גז טבעי שיימצאו, כדי לעודד יזמים להשקיע בחיפושים ובהפקה. המשקיעים חויבו לשלם למדינה תמלוגים בשיעור 12.5% מההכנסה ממכירות הגז הטבעי, מס הכנסה או מס חברות (בניכוי אזילה, כך שבפועל שולמו לבסוף כ-30% פחות). בעקבות המלצות הוועדה  ניכוי האזילה בוטל ונוסף היטל גז (המכונה גם מס ששינסקי) בשיעור 20%–50% מהרווחים בלבד. חלק מהמאגרים שהתגלו עד כה יקבלו הנחה בגובה התמלוגים והמס שיידרשו לשלם.

בפברואר 2014 נחתם הסכם למכירת גז ממאגר תמר למפעלי APC של חברת הכרייה הקנדית פוטאש שבירדן. במאי 2014 עמדו קבוצת דלק קידוחים ונובל אנרג'י לחתום על עסקה להכנסת וודסייד האוסטרלית כשותפה במאגר לווייתן. וודסייד הייתה אמורה לרכוש 25% מהזכויות במאגר תמורת סכום של 2.7 מיליארד דולר. בדקה התשעים התפוצצה העסקה לאחר שוודסייד לא הגיעה להסכמות מול רשות המסים. ביולי 2014 חתמו השותפות בלווייתן על מזכר הבנות לקראת הסכם סופי עם בריטיש גז למכירת כשבעה BCM גז בשנה לתקופה של 15 שנה (105 BCM בסך הכול) תמורת כשלושים מיליארד דולר (נומינלי). כמות זו מהווה כ-20% מכלל עתודות הגז המוכחות שהתגלו עד כה בלווייתן (כ-540 BCM). זהו הסכם אספקת הגז הגדול ביותר שעשוי להיחתם בישראל.

בספטמבר 2014 חתמו שותפות מאגר לווייתן, בתיווך אמריקני, על מזכר הבנות עם חברת החשמל של ירדן. על פי המזכר, ירדן תרכוש 45 BCM של גז טבעי לאורך תקופה של 15 שנה. שווי ההסכם מוערך בכ-15 מיליארד דולר.

הפרטת חברות חיפושי הנפט והגז הממשלתיות נעשתה מבלי שנבדק מכלול החוקים והתקנות שנעשו בתקופה בה חברות אלו היו ממשלתיות, ובהנחה שמדובר בחברות ממשלתיות. ההפרטה נעשתה מבלי לשמר את הידע שנצבר בחברות אלו בידי הממשלה ומבלי להבטיח שלממשלה תהייה גישה חופשית אליו, מבלי להבטיח שלא ייווצר מונופול בתחום, ומבלי שנוסחה מדיניות אנרגיה וגז למדינה. מדיניות כזו אמורה לכלול בין השאר, תוכניות לקידום אנרגיות חלופיות שמש ורוח; טיפול בנושאי סביבה, בטיחות בקידוחים וביטוחים מפני אסון; הסדרת הדין במים הכלכליים במסגרת חוק אזורים ימיים; והחלת אחריות נזיקית על חברות הקידוח. ההפרטה נעשתה מבלי שנבנו הסדרים, וקבוצת פיקוח חזקה בממשלה על החברות המופרטות.

משרד התשתיות הלאומיות, רשות המסים, המשרד להגנת הסביבה.

הפיקוח על קידוחי הגז והנפט עובר תהליכי הפרטה משל עצמו. לערך נפרד המרחיב בנושא הפיקוח לחצו כאן.

ב-23 בדצמבר 2014 הודיע הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ' דיוויד גילה כי הרשות הודיעה לדלק קידוחים ולנובל אנרג'י על החלטתה לסגת מההסכם שגובש ביניהן במרץ 2013 ולא להגיש את הצו המוסכם לאישור בית הדין. בנוסף, היא שוקלת מחדש להוציא קביעה שלפיה כניסת דלק קידוחים ונובל אנרג'י ללווייתן היא בגדר הסדר כובל שלא קיבל את אישור בית הדין. עוד נמסר מהרשות, כי כניסת דלק קידוחים ונובל אנרג'י ללווייתן יצרה מצב שבו קבוצות אלה שולטות בכל מאגרי הגז שלחופי מדינת ישראל.

הודעתו של פרופ' גילה הביאה לשינוי דרסטי במהלך העניינים ועוד באותו היום הודיע ראש הממשלה נתניהו כי הסמכות להחליט בנושא תעבור אליו, וכי הוא מטיל על ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל להקים צוות שיבדוק את אופי המדיניות הרצויה. לאחר הבחירות במרץ 2015 התמנה משה כחלון לשר האוצר. כחלון, אשר בתקופת הבחירות הבטיח כי יפרק את מונופול הגז, הודיע במפתיע כי אין בכוונתו לעסוק בנושא לאור חברותו עם קובי מימון, הקשור לטענת כחלון לבעלות על מאגר תמר (מימון עצמו הכחיש זאת). לאחר מכן הודיע פרופ' גילה כי הוא מתפטר מתפקידו עקב חוסר הסכמה על המתווה המתגבש בצוות קנדל.

ביוני 2015, בעקבות התנגדותו של הממונה על ההגבלים העסקיים לאישור המתווה המוצע, אשר פרטיו כלל לא הוצגו לציבור, התכנס הקבינט המדיני-ביטחוני לדיון שבסופו היה אמור שר הכלכלה אריה דרעי להפעיל את סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, המתיר לו לעקוף את החלטות הממונה. הקבינט החליט כי הוא מוסמך לדון בנושא בעצמו בשל ההערכות שלפיהן להיעדר הכרעה בנושא הגז יש מאפיינים ביטחוניים, ובראשם השלכות על הצלחתו של פרויקט הגז האיראני הצובר תאוצה. ואולם, בניגוד לציפיות, דרעי החליט כי לא יפעיל את הסעיף למרות אישור הקבינט, בשל היעדר שקיפות ובשל רצונו להביא את מתווה הגז לדיון ציבורי. בעקבות סירובו של דרעי ניסה ראש הממשלה נתניהו להעביר את הסמכויות על פי סעיף 52 לידי הממשלה, ואולם הליך זה דרש את אישור מליאת הכנסת. בשל חולשת הקואליציה, המונה 61 חברים, לא עלה בידה להשיג רוב במליאה ועל כן נדחתה ההצבעה על העברת הסמכויות ולא היה אפשר לחתום על המתווה.

בסוף חודש יוני 2015 הוצג המתווה סוף סוף לציבור. על פי המתווה, אחזקותיה של נובל אנרג'י במאגר תמר ידוללו מ-36% ל-25%, קבוצת דלק תידרש למכור את חלקה במאגר תוך שש שנים ושתי השותפות יידרשו למכור את מאגרי כריש ותנין בתוך 14 חודשים. כמו כן לא יוטל פיקוח על מחירי הגז ולא תיקבע תִקרת מחיר זמנית. המתווה שפורסם גרר ביקורת ציבורית בהיקף נרחב מאוד, כולל מצד שר האוצר כחלון. לטענת מתנגדיו, המתווה לא יפרק לחלוטין את המונופול משום שנובל אנרג'י עדיין תחזיק במקביל בבעלות על מאגר תמר ועל מאגר לווייתן, ולא תקדם תחרות פרועה נגד עצמה. לפיכך, היעדר פיקוח על המחירים עלול להשאיר במקומם את רווחי היתר של מונופול הגז והציבור ישלם את המחיר בתעריפי החשמל. דוח סודי של רשות החשמל הראה כי המתווה יוביל להתייקרות של עד 30% במחיר הגז הטבעי למשק וכי עלותו למשק תגיע לכ-13 מיליארד שקל עד שנת 2029. יש הטוענים כי דוח זה ועמדתה של רשות החשמל הם שהביאו להדחתה של יו"ר הרשות, אורית פרקש-הכהן, מתפקידה. המתווה כולל גם התחייבות של הממשלה והכנסת שלא ליזום שינויים במבנה שוק הגז ולבלום הצעות חוק פרטיות שיקדמו שינויים כאלה, תוך הפרת עקרון שלטון החוק ופגיעה בריבונות הכנסת באופן חסר תקדים בעולם המערבי.

ביולי 2015 פרסם מבקר המדינה דוח מקיף על פיתוח משק הגז הטבעי. הדוח מותח ביקורת חריפה ביותר על התנהלות הממשלה בנושא. לטענת המבקר, ניסוח המתווה בוצע מעמדה של חולשה; פיקוח המחירים לא נבחן ונזנח; אין תוכנית לאומית לפיתוח משק הגז; הרגולטורים רבים בינם לבין עצמם; הממונה על ההגבלים מחליט על דעת עצמו בלי לבדוק את ההשלכות של החלטותיו; סגירת הים לחיפושים חדשים קיבעה את המונופול והדירה שחקנים חדשים; חוק הנפט חושף את המדינה לסיכונים כספיים; ועבודת צוות קנדל נעשתה ללא סמכות וללא גבולות ברורים. דוח המבקר אף הביא לקריאות מתוך המערכת הפוליטית לפתוח בחקירה פלילית של התנהלות הממשלה. מיד לאחר פרסום הדוח הודיעה הממשלה, בהתראה של יממה בלבד, על קיום שימוע ציבורי שבו יוכלו כל הצדדים להביע את דעתם בנושא. התנהלות הממשלה ספגה ביקורת רבה בטענה שהממשלה אינה נכונה לשמוע ביקורת וכי לשימוע תהיה השפעה מעטה על תהליך קבלת ההחלטות.

בעקבות כישלון ההצבעה בכנסת ביולי 2015 הוחלט להפריד בין ההצבעה על המתווה לבין ההצבעה על העברת סמכויות הממונה לשר דרעי. בספטמבר 2015 עבר המתווה בכנסת. באוקטובר 2015 הודיע השר דרעי כי יפרוש מתפקידו, מה שיאפשר לראש הממשלה – שהחליף את דרעי ומחזיק כיום בתיק הכלכלה – לחתום על סעיף 52 ולאשר את המתווה.

בעקבות בג"צ שהגישה מרצ על ההתנהלות סביב המתווה הורה בית המשפט ב-17.12.15 לראש הממשלה להשיב בתוך עשרה ימים לעתירה. במרץ 2016 הורה בג"ץ לבטל את מתווה הגז על בסיס פסקת היציבות, תוך מתן אפשרות לממשלה לתקן את המתווה. בעקבות זאת החליטה הממשלה במאי 2016 על מתווה חדש שבו פסקת היציבות הוחלפה בנוסח מרוכך יותר. נוסח זה כולל הצהרה לבחון בקפדנות כל שינוי ברגולציה על חברות הגז והתאמתה לסטנדרטים של ה-OECD, תוך הדגשה שאין בכך כדי למנוע רגולציה עתידית בידי הכנסת והממשלה.

המתווה נכנס לתוקף לאחר ההחלטה ומיושם בימים אלה. הדבר מתבטא בין היתר בהטבות שונות שנותנת רשות החשמל על מנת לעודד הגעתם של קונים פוטנציאליים של מאגרי כריש ותנין והרחבת התחרותיות, ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיוני 2016 לדחות תביעה ייצוגית נגד ההסכם בין חברת חשמל למונופול הגז בטענה כי "מתווה הגז יתרסק".

בנובמבר 2016 אישר ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לדון בתביעה הייצוגית נגד שותפויות הגז בגין הטענה להפקעת מחיר הגז וקבע כי מתווה הגז אינו מונע זאת. בתגובה ערערו השותפויות לביהמ"ש העליון וטענו, בין השאר, כי המתווה יוצר מחיר מקובע שהן אינן יכולות לסטות ממנו. היועץ המשפטי לממשלה המצדד בעמדת השותפויות לדחות את התביעה הייצוגית, קבע כי מדובר במחיר מירבי בלבד.

בפברואר 2017 קיבלו שותפויות הגז החלטה על פיתוח מאגר לוויתן עד סוף 2019. בשלב ראשון מדובר על פיתוח שיאפשר אספקת גז גם לירדן (עמה נחתם בספטמבר 2016 הסכם לאספקת 45 BCM למשך 15 שנה) ולרשות הפלסטינית.

במארס 2017 התפרסם כי כבר בדצמבר 2014 תיכנן משרד האנרגיה לפרסם כי נפח הגז במאגר נמוך משדיווחו בעליו, אך חזר בו והמידע פורסם שנה וחצי לאחר מכן – לאחר אישור מתווה הגז.

יתרונות

  1. עם עצירת המצב של הפרטה בחינם ושינוי מבנה המס תוקן עיוות היסטורי, ומדינת ישראל ואזרחיה יוכלו ליהנות מרווחי משאב הטבע, כמקובל במדינות אחרות בעולם.
  2. איזון בין אינטרס היזמים הפרטיים לבין אינטרס המדינה –  הוועדה הקפידה לשמור על האינטרס והתמריץ של היזמים להמשיך ולהשקיע בתחום.
  3. מניעת תופעת "המחלה ההולנדית" – הוועדה דאגה להיערך כראוי לקראת ההשפעות האפשריות של הגידול בהכנסות על כלכלת המדינה, ובכך מנעה מצב של תיסוף לא מבוקר בשער השקל ופגיעה בייצוא. 

חסרונות

  1. פגיעה בוודאות העסקית בישראל – עד שהוקמה ועדת ששינסקי היו התנאים בענף חיפושי הגז והנפט ברורים ויציבים. בעקבות המלצות הוועדה שונו התנאים בענף. שינוי זה נחשב מהותי מבחינה עסקית ויש בו כדי לפגוע במוניטין של מדינת ישראל כמדינה שמכבדת הסכמים והתקשרויות. חוסר הוודאות מביא גם לפגיעה בהתנהלות העסקית במשק והתמריץ להשקעות יורד. עם זאת יש לציין ששינוי במבנה המס על חברות נפט הוא מדיניות מקובלת ושכיחה בארצות מתוקנות כמו בריטניה ואוסטרליה.
  2. שינוי מבנה המס פגע ברווחים הפוטנציאליים של המשקיעים ועקב זאת עלול לפגוע בפעילותם העתידית.
  3. מתווה הגז: הנחות העבודה של צוות קנדל היו שמאגרי הגז לא יפותחו, נובל תלך לבוררות בינלאומית, ולכן חייבים להגיע להסדר מוסכם. על בסיס הנחות אלו נבנה מתווה הגז. פיתוח לוויתן יביא לנו, לטענת תאגידי הגז ולטענת התומכים במתווה, טובות מכל הסוגים: המתווה יכניס מיליארדי שקלים לקופת המדינה; הוא ייתן לנו בטיחות אנרגטית ויתירות; והוא עיתן לנו יתרונות מדיניים-בטחוניים. חלק מן הדברים הטובים האלו נכון, חלקם חצי אמת וחלקם לא נכון. למאמר השלם העוסק בטענות אלו לחצו כאן.

 טעינו? שכחנו? כדאי שנדע? דווחו לנו

 

תגובות

השאירו תגובה

Share on Google+Share on FacebookEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on LinkedIn

7 תגובות

  1. גילוי הגז הטבעי הוא מהחשובים שנגלו במדינה וטוב שנעשו קידוחי קרקע על מנת למצואו, אבל בעייתי מאוד שהגז הוא בבעלות פרטית ולא של כלל אזרחי ישראל, כולם צריכים להנות מהפירות ואולי נוכל קצת לשפר את עתידנו.

    • דורטורנט

      מוטעה לחשוב שבטווח ארוך ניתן להרווח מהאלמה ופגיעה ברכוש פרטי. גם אם מדובר בעניין נקודתי, קשה לעמוד על ההשפעה הרעה שהדבר מסב למוניטין של מדינת ישראל. לכך יש השפעה מסויים על הנכונות של יזמים להכנס לתוך פרוייקטים בסיכון גבוה.

      שינויי כללי משחק אינו יכול להיעשות רטרו-אטיבית, וזנ מנ שנעשה כאן. יזמים פרטיים לקחו סיכונים אדירים בפרוייקט חיפושי הגז, מנגד פוליטיקים בישראל מענישים אותם בדעבד על לקחית סיכונים אלה לאחר המשעה. לגיטימציה יכולה להיות רק לשינוי תנאים לגבי גילויים עתידים.

      כמו בכל תחום צרכני אחר הקידמה והתיעלות מגיעים בזכות היזמים הפרטיים. הציבור מרווח במישורין ובעקפין הן משירות טוב יותר שהיזמן מביא עמו, הן מיצירת מקומות עבודה, מתשלומי מיסים, צריכה של שירותים אחרים שהמשק מספק, ואולי החשוב ביותר, מכך שהציבור למעשה לא נושא בסיכונים בדבר כשלון כלכלי אפשרי של המיזם, הפסדים נספגים על ידי היזמן יצמו ולא בידי ציבור גפי שקורה עם גופים ציבורים (דוגמא חובות ענק של גופים ציבוריים כמו חברת חשמל).

      • אמנון פורטוגלי

        לדורטורנט

        התגובה שלך כוללת מספר קביעות שאולי שגורות בציבור אבל שגויות בחלקן או במלואן.

        אנסה לענות לך בסגנונך שלך.
        מוטעה לחשוב שבטווח ארוך ניתן להרווח מהפרטה ומפגיעה ברכוש הציבור. גם אם מדובר בעניין נקודתי, קשה לעמוד על ההשפעה הרעה שהדבר מסב למדינת ישראל ולתושביה. להפרטה, בין השאר, יש השפעה על הנכונות של פיננסיירים המשקיעים לטווח קצר להכנס לפרוייקטים ול'חלוב' אותם בתוך זמן קצר כדי להחזיר את השקעתם, ואח"כ נחייה ונראה, אולי המדינה תחזור ותקח אותם חזרה (ראה הפרטה הרכבות בניו-זילנד).

        אתה כותב שלהלאמה "יש השפעה מסויים על הנכונות של יזמים להכנס לתוך פרוייקטים בסיכון גבוה."
        לכל פעולה שהממשלה עושה, כמו לכל התפתחות חוץ ממשלתית, יש השפעה מסויימת על הנכונות של יזמים להכנס לפרוייקטים בסיכון גבוה או נמוך. זה משפט סתמי שנכון תמיד.
        אין להפרטה או להלאמה השפעה מהותית, ואין כל הוכחות לכך שפעולות אלו משפיעות על נכונות של יזמים להכנס לפרוייקטים בסיכון גבוה או בכלל.

        אני מסכים ששינויי כללי משחק אינו צריך להיעשות רטרואטיבית. אני לא מסכים, זה לא נכון, ואסור ליפול בפח התעמולה של תאגידי הגז, שזה מה שנעשה כאן בישראל בתחום האנרגיה והגז.

        הסיכונים שהיזמים הפרטיים לקחו בפרוייקט חיפושי הגז, אינם 'סיכונים אדירים'. סיכויי ההצלחה בקידוח האקספלורטורי בתמר היו גבוהים מסיכויי ההצלחה בתחום ההיי-טק, ומסיכויי ההצלחה בפתיחת וניהול עסקים קטנים ובינוניים בישראל.
        http://kalkala-amitit.blogspot.co.il/2015/01/blog-post_28.html

        כדאי לשם לב להטיה ולהטעייה – לחצי האמת בטיעון זה, המדבר רק על צד הסיכון ואובדן ההשקעה ואינו מדבר כלל על צד ההצלחה והרווחים במקרה של הצלחה.
        בקידוח תמר, במקרה של קידוח יבש אכן תאבד ההשקעה, אבל במקרה של הצלחה יתקבל סכום העולה בעשרות מונים על ההשקעה.
        על פי המידע שהיה ערב ההחלטה על הקידוח ב'תמר', מדובר היה בסיכון של 70% וסיכוי הצלחה של 30%. השקעה של כ-150 מיליון דולר בקידוח תביא בסיכוי של 30% למציאת שדה גז ששוויו נאמד אז כ-20 מיליארד דולר, התוחלת היתה 6 מיליארד דולר, החזר של פי 40! במקרה של הצלחה.

        פוליטיקים בישראל מענישים את תאגידי הגז?. פוליטיקים בישראל לא רק שלא מענישים את תאגידי הגז, הם דואגים להם, כמו גם לבעלי הון אחרים, ומרפדים אותם בכל דרך אפשרית ללא כל קשר ללקיחת סיכונים.

        לטענתך, לגיטימציה יכולה להיות רק לשינוי תנאים לגבי גילויים עתידים. האם אתה טוען שלתאגידים יש זכות שלא ישנו את חוקי המס?.
        למונופול הגז אין זכות לקיום הכדאיות הכלכלית, הרווחים שלו. כדאי ללמוד מחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקאלי) עו"ד אבי ליכט: "…….הרשות רשאית לשנות את מדיניותה ואין היא כבולה למדיניות קיימת. לכן אין לאף אדם זכות קנויה, שמדיניות שהיטיבה עמו לא תשתנה [הדגשה במקור]. מכאן שלא ניתן לטעון כי השקעה שאדם השקיע על בסיס מדיניות קיימת יצרה לו מעין תעודת ביטוח מפני שינוי המדיניות כלפיו".
        http://mof.gov.il/Committees/PreviouslyCommittees/PhysicsPolicyCommittee/FullReport_Appendix_b.pdf

        אפשר להבין את רצונם של תאגידי הגז ודרישתם לאי שינוי, לוודאות, ליציבות רגולטורית, אבל את הסיכון של אי וודאות רגולטורית לוקח על עצמו כל גוף עסקי בכל מדינה. אין אפשרות למנוע סיכונים אלו, זו הדמוקרטיה, אלו הן מושכלות יסוד של הדמוקרטיה.
        בעולם הנאור אין 'ודאות רגולטורית'. רוב מדינות הנפט בעולם המערבי הנאור משנות את הרגולציה ואת חוקי המס, בין השאר לצורך הגדלת חלק המדינה בהכנסות מגז ומנפט.

        לדבריך, "כמו בכל תחום צרכני אחר הקידמה והתיעלות מגיעים בזכות היזמים הפרטיים." אני חולק עליך לחלוטין. בישראל, הקידמה והתיעלות ושאר הדברים הטובים שמנית מגיעים, בחלקם הגדול, בזכות פעילות הממשלות לאורך שנים בחינוך, במחקר ופיתוח, בתשתיות וכו'.
        לדוגמה, מי לדעתך דאג לשימור הקרקעות המשמשות לרשת הכבישים המהירים בארץ? מי תמך במפעלי התעשייה כולל תעשיית הידע, בהקמת קרנות הון סיכון בסיוע ממשלתי בתחילת שנות ה-90?

        לטענתך, החלק שהוא אולי החשוב ביותר, הוא שהציבור למעשה לא נושא בסיכונים בדבר כשלון כלכלי אפשרי של המיזם, הפסדים נספגים על ידי היזם עצמו ולא בידי הציבור כפי שקורה עם גופים ציבורים (דוגמא חובות ענק של גופים ציבוריים כמו חברת חשמל).
        גם כאן אני חולק עליך. במקרה המדובר, בקידוחי הגז, הציבור היה נושא בסיכונים במקרה של כשלון כלכלי כפי שקרה במספר שותפויות נפט וגז (גבעות עולם, מודיעין, ואחרות) מכיון שהוא המשקיע האמיתי. ואילו ה'יזם', שלדבריך סופג את ההפסדים, אינו אלא פיננסייר המנהל כספי אחרים.

        לבסוף אתה מביא כדוגמה את חובות ענק של גופים ציבוריים כמו חברת חשמל. מעניין שאינך מציין את חובות הענק של גופים פרטיים כמו IDB של דנקנר, קבוצת זיסר, אילן בן-דב, קבוצת פישמן, ואחרים שהגיעו לפשיטת רגל, והציבור דרך הבנקים וקרנות הפנסיה והגמל נשא בהפסדים (תספורת).

        יתרה מזאת, אי אפשר לדבר על חוב בלי לדבר על הצד השני במאזן, על הנכסים. החובות של חברת החשמל נוצרו כדי לבנות תחנות כח. החובות האלו של חברת החשמל מגובים בנכסים המייצרים הכנסות המאפשרות את החזר החוב, זה לא היה המצב בחברות הפרטיות שציינתי קודם.

  2. מאמר מושקע ומעניין, תודה על השיתוף!

  3. מאמר מאוד מעניין אני מאוד ממיליחץ לקריה

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

Scroll To Top
נגישות
סגור סרגל הנגשה